לירי כועסת על השמש 

באותה פגישה אסנת הגיעה נסערת מאוד, כמעט על סף בכי.

"זה בגלל הבת שלי, לירי" הסבירה בקול רועד "אני לא יכולה להתמודד איתה יותר" היא שלחה יד אל קופסת הממחטות שנמצאת דרך קבע על שולחני ואספה מלוא החופן, "אני יודעת שזו בושה שאמא לא מסתדרת עם הבת שלה, היא בסך הכל בת ארבע, אבל כל כך קשה לי איתה עד שלפעמים אני חושבת.." היא עצרה וקינחה את אפה, עיניה נמלאו דמעות "אני חושבת שהיה לי יותר טוב בלעדיה"

"זו תחושה שהרבה הורים לפעמים מרגישים" אמרתי.

"באמת?" אסנת נראתה מופתעת.

"בודאי" עניתי "לגדל ילדים זה לא דבר פשוט ויש תקופות בהן הילדים יכולים להוציא את ההורים מדעתם" חייכתי אליה.

היא לא חייכה אלי בחזרה אך נראתה רגועה יותר.

"אבל לא הרגשתי ככה עם שתי הבנות הגדולות שלי" אמרה בשקט.

"כל ילד הוא שונה" הסברתי "יש ילדים שיותר קל לנו איתם ויש ילדים שמאתגרים אותנו יותר, מה מאתגר בלירי?"

"לירי ילדה פיקחית אבל גם חוצפנית ושתלטנית" ענתה אסנת "היא רוצה שכל העולם יתנהל לפי החליל שלה, היא אומרת לי דברים נורא פוגעים"

"תני לי דוגמה" ביקשתי.

"היא לא מוכנה לקבל לא כתשובה, כשאני לא מרשה לה למשל לראות טלוויזיה או לאכול שוקולד היא צורחת ומשתוללת ואומרת לי שהיא שונאת אותי ושאני אמא רעה, היא מסוגלת לצעוק ולבכות במשך שעה וזה משבית לנו את כל הבית" סיפרה אוסנת.

"זה באמת לא פשוט להתמודד עם צעקות ובכי ממושך" אמרתי "זה נשמע מאוד מתיש, במקרים כאלה - מה את עושה איתה?" ניסיתי להבין.

"אני משתדלת לא לוותר לה אבל לפעמים אני נשברת" הודתה אוסנת "יש גבול כמה אני מסוגלת לספוג, הכי מרגיז אותי כשהיא מתעקשת על דברים שלא תלויים בי בכלל"

"כמו מה למשל?" שאלתי.

"למשל כשתליתי את השמלה שלה על החבל ולמחרת היא עדיין לא התיבשה" סיפרה אוסנת "לירי התחילה לילל וצעקה עשרות פעמים שהיא רוצה את השמלה יבשה ולא עזרו כל ההסברים שלי, היא עמדה מול החלון, הביטה בשמש ולא הפסיקה לצעוק ולבכות.. בסוף, מרוב יאוש אמרתי לה: גם על השמש את רוצה לשלוט? וצחקתי, אז היא אמרה לי: את אמא רעה הלוואי שתמותי" אסנת מחתה עוד דמעה "הבנות הגדולות שלי בחיים לא דיברו אלי ככה"

"זה בטח מאוד כואב לשמוע אמירה כזאת מהילדה שלך" הבנתי את המצוקה שלה "מה לדעתך לירי רצתה ממך?"

"שאני אעשה הוקוס פוקוס והשמלה תהייה יבשה" קולה של אסנת היה חסר אונים.

"לירי כבר הבינה שזה לא יקרה" אמרתי "אבל עדיין רצתה ממך משהו"

אסנת נראתה מבולבלת "מה היא רצתה?"

"שתביני אותה" הסברתי "כולנו בסופו של דבר רוצים שיבינו אותנו, גם לנו המבוגרים הרבה יותר קל לקבל "לא" כתשובה כשמבינים אותנו"

"אבל אני הבנתי אותה" מחתה אסנת "ברור לי שהיא התאכזבה שהיא לא יכלה ללבוש את השמלה"

"אז תגידי לה כדי שהיא תהייה מודעת לזה" הבהרתי "את יכולה לומר לה: לירי, אני מבינה שאת מאוד מאוכזבת בגלל שאת לא יכולה ללבוש את השמלה, זה באמת מעצבן, כל-כך רצית שהשמש תייבש אותה והיא לא יבשה, זה לא הוגן"

"ככה להגיד לה?" התפלאה אסנת.

"לירי לא יודעת לקרוא לרגשות שלה בשם, תאמרי אותם את במקומה" הסברתי "זה יעזור לה ללמוד להביע את רגשותיה במילים במקום בבכי ויללות, כך היא גם תרגיש מובנת, הלא היא לא באמת שונאת אותך או רוצה שתמותי, היא פשוט כועסת על הסיטואציה ועל כך שאת לא מבינה אותה".

אסנת נראתה מהורהרת, היא שתקה כמה רגעים ואז אמרה: "אולי היא באמת הרגישה שאני לא מבינה אותה, אני צחקתי עליה שהיא מנסה לשלוט בשמש"

"אם היא כועסת על השמש" הצעתי "את יכולה לומר לה: גם אני כועסת על השמש, ציפיתי שהיא תייבש את השמלה במהירות, זה לא הוגן!!, הרי גם אנחנו, כמבוגרים, כועסים לפעמים על דברים שהם בלתי אפשריים" הסברתי.

בפעם הראשונה בפגישה זו אסנת חייכה "ומה אם אני לא מרשה לה לראות טלוויזיה?" שאלה.

"את יכולה לומר: אני מבינה שאת מאוכזבת וכועסת בגלל שאני לא מרשה לך לראות טלוויזיה, כל-כך רצית לצפות בתוכניות ובסוף את לא יכולה, זה מאכזב ומרגיז" עניתי.

"ככה אני לא מוותרת לה אבל עדיין מראה שאני מבינה לליבה" הבינה אסנת.

"בדיוק" חייכתי "ילדים זקוקים לגבולות, הם יודעים שלא הכל אפשרי אבל כמו כולנו, רוצים להרגיש שמבינים אותם"

 בפגישה הבאה אסנת סיפרה בהתלהבות שהתחילה ליישם את הדברים.

"זה לא היה קל" אמרה "הייתי צריכה לחזור שוב ושוב על כך שאני מבינה שהיא מאוד מאוד רוצה ללכת לגן השעשועים ומאוד מאוכזבת ועצובה כי אני קבעתי שהולכים הביתה, אבל אחרי שחזרתי על כך אולי עשר פעמים והוספתי שהיא בטח חושבת שזה לא הוגן כי היא כל-כך רצתה ובסוף לא יכולה.. לירי פתאום הפסיקה לבכות, אחזה בידי והלכה איתי בשקט הביתה, הייתי בהלם" סיכמה.

כמה שבועות לאחר מכן אסנת דיווחה שלירי החלה להשתמש במשפטים שאמרה לה. במקום לבכות ולמחות בצרחות, לירי פשוט אמרה: אני כועסת על.. זה לא הוגן, אני עצובה מאוד.. וכד'" ואסנת הקשיבה מבלי לצחוק או לשפוט אותה ואף חזרה על דבריה, לירי הרגישה שאסנת מבינה את רגשותיה, היא הצליחה להביע מה היא מרגישה והפכה לילדה יותר ויותר רגועה.